לא מגיב, רק קורא: הצפיין

אם אי פעם מצאתם את עצמכם חברים בקבוצה כלשהי ברשת החברתית, קוראים את מה שאחרים כותבים שם אבל לא משאירים כל תגובה משלכם, דעו לכם שאתם לא לבד. ולא רק זה, דעו לכם שאתם הרוב! ועכשיו גם יש לכם שם, ואפילו בעברית. אתם נקראים "צפיינים". הצפיין הוא אותו אחד שרשום כחבר בקבוצה, מדפדף, קורא, אך לא משאיר כל עקבות. לא כאלה שרואים, בכל מקרה. באנגלית קוראים לו lurker, אך שנים לא היה לכך מונח מקביל בעברית.

כיצד נוצרה המילה החדשה בעברית?

במהלך עבודת הדוקטורט שלי מצאתי את עצמי משתמשת הרבה במושג הזה. אחרי שגיליתי שלכתוב "לרקר" זה לא לעניין, התחלתי לחפש מונחים מקבילים בעברית. היו כל מיני רעיונות. התרגום המיידי "עוקב" או "אורב", כפי שקוראים לו בויקיפדיה, נשמע מאיים מדי בקונוטציה העברית; "משקיף" עשוי להישמע פאסיבי מדי; "צופה", אותו הציע הבלשן אילן גונן, מכותבי הספר המצויין "עברית אינטרנטית", אמנם נשמע גם הוא פאסיבי ואינו מדוייק אך נתפס כקרוב ביותר למשמעות המקורית של המושג בשפה העברית. ואז, בארוחת ערב משפחתית תמימה למראה, הציע גיסי יניב רזניק, איש הייטק בכיר, את המונח "צפיין".

נתפסתי על זה מיד! כבר באותו השבוע ניגשתי להתייעצות עם האקדמיה ללשון העברית בירושלים ששמחו לאמץ את ה"צפיין" כמונח עברי חדש, על כל הטיותיו, ואף הסבירו לי כיצד לנקד את המילה. ההגיון שעמד מאחורי השם היה שזהו מעין צופה, אך הוא אינו פאסיבי ודומם, אלא עם נוכחות שקטה ובוחנת. מאז ניסיתי להשתמש במילה הזו בכל הזדמנות שהיתה לי בארץ: בכנס "טלדן" בו נתתי הרצאה על קבוצות פייסבוק, בשיעורים שבהם לימדתי סטודנטים על קבוצות וירטואליות, בשתי הרצאות שנתתי לדוקטורנטים במחלקה למדעי המידע אליה אני שייכת ובכל הזדמנות שנקרתה בדרכי, בעולם האקדמי, ברשת החברתית וגם בסתם שיחות חולין. בכולם התקבל המושג באהדה. בקרוב אזכיר את המושג גם בכנס "צ'ייס" בו אשתתף.

אז מה אנחנו יודעים על הצפיינים?

קודם כל, אנחנו יודעים שכמעט בכל קבוצה אונליין הצפיינים הם הרוב. לכן הם גם כל-כך חשובים. האחוזים משתנים. פעם דיברו על 90% מהחברים, היום כבר מדברים על 70%. זה תלוי מאוד בגודל הקבוצה וברמת המעורבות הרגשית של החברים בה. יש קבוצות בעלות אופי אינטימי יותר, כמו קבוצות תמיכה שונות שם אחוז הצפיינים נמוך יותר. יש קבוצות שהנושאים שלהן פחות מהותיים לחברים בהן, ששם האחוז יעלה. אנחנו יודעים לומר שככל שהחברים מכירים יותר האחד את השני מהאופליין כך הם ישתתפו יותר גם בקבוצה האינטרנטית. במחקר שאני עשיתי על קהילות פייסבוק קטנות, שבהן קצת פחות מ- 200 חברים, אחוז הצפיינים היה נמוך מ50%. בקבוצות וואטסאפ האחוזים נמוכים בהרבה.

חוצמזה, יש עוד כמה דברים שמעניין לדעת על הצפיינים:

• הם יותר מופנמים באישיותם
• הם יותר שמרנים בעמדותיהם (כלומר, פחות פתוחים)
• הם זקוקים לסביבה מוכרת של חברים ומשפחה
• הם פחות מאמינים ביכולתם להשפיע
• הם פחות בוטחים בעולם שסביבם ובמיוחד בעולם הוירטואלי
• כמו ברשת החברתית כך גם באופליין הם פחות פעילים חברתית: פחות מתנדבים, מוחים או משמיעים את קולם.
• אין הבדלים דמוגרפיים. כלומר, אין הבדל משמעותי בין נשים לגברים ואין הבדלים בגיל

למה זה חשוב?

אני מאמינה גדולה בדמוקרטיה. אחד הדברים המופלאים שהביאה איתה המהפכה הדיגיטלית של האינטרנט הוא היכולת של כל אחד מאיתנו להשמיע את קולו באופן שוויוני. כך אדם אלמוני בשם איציק אלרום הצליח להרים את מחאת הקוטג' ההמונית, כך ילד מוכשר בשם ג'סטין ביבר הפך להיות אחד הזמרים המצליחים בדורו. ויחד עם זאת, רובנו מוותרים על זכותנו להשמיע את קולנו. אנחנו ניזונים מתכנים שיוצרים מיעוטים, משמשים קהל מרצון, אך קולנו לא נשמע.

קבוצות וירטואליות, במיוחד אלה שמתקיימות בפייסבוק, כבר הפכו זה מכבר לקהילות. למנהלים שלהן מתייחסים בפייסבוק כמנק"לים (מנהלי קהילות). ובקהילות חשוב לשמוע מגוון של קולות, דעות, רעיונות, אמונות. לכן חשוב בעיני להכיר את הצפיינים, להבין מי הם ומה יכול לעזור להם לצאת מהשתיקה ולהישמע. באנגלית קוראים לזה de-lurk. בעברית עוד לא מצאתי לזה מונח מתאים.