נצלו את הרשתות למציאת מידע אמין ותמיכה הדדית, לא לשנאה והפצת כזבים

בשבועות האחרונים אני נסערת מאוד. אני עוקבת בדריכות אחר דיונים ברשת, קוראת עשרות פוסטים ותגובות מכל צידי המפה הפוליטית והאידיאולוגית, ומה שאני רואה טורד את מנוחתי. אנחנו רואים כאן מצב מאוד מסוכן של שיח מתלהם, רווי שנאה, מלא במידע כוזב, מסית ומטעה. הרשת היא כבר מזמן פלטפורמה שמהווה מגאפון לקולות קיצוניים ומסיתים, אבל בימים אלה, כאשר נושא כל-כך מהותי כמו שיטת הממשל והפרדת הרשויות עומד על הפרק, השיח הפך לחמור במיוחד, מהסוג שמדינת ישראל לא ידעה כמותו ב- 75 שנות קיומה. הרשתות החברתיות עלולות לעזור להבעיר את השטח שגם כך לא יציב, ולהוביל למלחמת אחים. אנחנו קרובים מאוד לנקודת האל-חזור.

ציוץ קיצוני בטוויטר שהבעיר עוד את השטח שגם כך לא יציב

לרשת יש צדדים חיוביים רבים, שבימים כתיקונם מתגברים ועולים על הבעיות והאתגרים שהיא מציבה בחיינו. עצם העובדה שכל אחד מוזמן לפתוח אתר, לפתוח קבוצה ולנהל אותה, לפרסם פוסטים ולומר את מה שעל ליבו ובעצם לאפשר את חופש הביטוי – זוהי הדמוקרטיה בשיא תפארתה. אם פעם רק בעלי הכוח יכלו להישמע, הרי שהיום כל נערה אנונימית ולא מוכרת יכולה להיעשות מפורסמת בזמן קצר בזכות פוסטים או תמונות שהיא מעלה ולהפוך לבעלת השפעה, ומה זה אם לא דמוקרטיה.

כשחופש הביטוי מתהפך עלינו

מצד שני, הרשתות החברתיות, כפי שקרא להן סשה ברון-כהן בנאומו בכנס הליגה נגד השמצה בנושא אנטישמיות ושנאה, הן "מכונת התעמולה הגדולה ביותר בהיסטוריה". בתקופה זו אנו מבחינים ביתר שאת בבעייתיות של תופעת "חדרי הדהוד" (echo chambers), המונעים מאנשים להיחשף לדעות שונות ומגוונות, וגורמים להם להתבצר עוד יותר בעמדותיהם ואף להקצין אותן. האלגוריתם של פייסבוק, למשל, דואג שניחשף בעיקר לפוסטים ושיתופים של תחומים שקרובים לליבנו ולאמונותינו, גם אם הדיוק שלהם לא נבדק לעומק על-ידי שום גורם. בדרך כזו, מי שנחרד מהרפורמה יקבל הרבה מידע על ההפיכה המשטרית ולמה זה רע לדמוקרטיה, ומי שמסכים עם יוזמתו של יריב לוין יקבל אל ה"פיד" שלו אמירות כמו "הם הפסידו, מה הם מפגינים עכשיו?" או האשמת המפגינים באנרכיה וטרור. בפועל אנחנו נחשפים למעט מאוד מגוון וליותר ויותר תכנים שקרובים גם כך אל ליבנו. העניין הזה יוצר קיטוב מאוד גדול בכל העולם: כל קבוצה מרגישה ש"כולם" כמוה, מה שהופך אותה לטובה יותר, לצודקת יותר ובמיוחד – את הקבוצה היריבה לטועה, רעה, לא מוצדקת.

כוח נוסף שפועל ביתר שאת בתקופה האחרונה ומורגש ברשתות החברתיות הוא תוכן המבטא כעס ואפילו שנאה, כלפי "הצד השני". זאת, משום שתוכן של שנאה הוא תמיד "ג'וסי" יותר. הוא מפעיל אצלנו רגש עמוק וחזק. מחקר שערכתי יחד עם קולגות הראה שכשהרגש מופעל אצלנו אנחנו נוטים יותר להיות פעילים ברשתות, מה שהופך את התוכן ויראלי, ומכפיל באופן לעתים בלתי נשלט את החשיפה לתוכן.

וזה לא מפסיק כאן. על פי מחקרים שונים, אנשים כלל לא יורדים לעומק התכנים שהם מפרסמים ומשתפים, אך עושים זאת בצורה תכופה ואינטנסיבית, עד כדי כך שהם משוכנעים שהם מפיצים מידע אמין, גם אם המציאות רחוקה מזה. לא תמיד אנחנו משתפים מתוך מניע רע. מכיוון שאנחנו מוצפים בהמון מידע, גם בחיים וגם ברשתות, פועל אצלנו כל הזמן "הקמצן הקוגניטיבי". זהו מנגנון שמאפשר לנו לא להכנס לעומק של כל פיסת מידע שמגיעה אלינו ובמקום זה לעשות קיצורי דרך קוגניטיביים. אנחנו לא טורחים לבדוק את העובדות או את האינטרסים של מי שעומד מאחורי הידיעה שזה עתה הפצנו.

השנאה מוצאת בית חם

מחקרים הראו שקל יותר להקליד דברים קשים מאשר להגיד אותם בפנים, מה שיוצר בקלות אמירות קשות שקשה לקחת בחזרה. הקלות הזאת נוצרת, למשל, כי לא רואים את פניהם של אלה שאותם אנחנו מעליבים. בנוסף, מחקרים הראו שקל יותר להיות אלימים כשלא צריך להשתמש באלימות פיזית ישירה. בניסוי מפורסם של מילגרם התגלה שכאשר לא רואים את זה שפוגעים בו וכשהאלימות הדרושה היא לחיצת כפתור בלבד – רבים מסכימים להיות אלימים עד כדי מוות. כך גם כשאדם יושב לבדו עם הטלפון או המחשב שלו: מבחינתו הוא לוחץ רק על כפתורים, לא מרביץ לאף אחד ולא פוגע באף אחד, כביכול. אבל כבר ראינו דוגמאות אינספור בהן הפגיעה היא קטלנית.

נבדק בניסוי של מילגרם, שמוכן להעביר מכת חשמל קטלנית מבלי לראות את הקורבן שלו

למרות המצב הקודר והחיכוכים הבלתי-פוסקים שנדמה שרק הולכים ומתחזקים, אני סבורה שהרשתות החברתיות, המלבות את האש וגורמות להחרפת הקרע בין מגזרים בחברה הישראלית, יכולות להציע גם פתרונות לבעיה. כפסיכולוגית וחוקרת קהילות מקוונות, אני רוצה להאיר על מרחבים כמו קבוצות וקהילות מקוונות, שהם מקומות של חיבורים בין אנשים שונים ומגוונים. זה מקום טוב להתחיל דיאלוג, להתבונן באנשים, ולזכור שגם ויכוח אפשר לנהל בצורה תרבותית ולא מתלהמת. שהסיכוי להשיג הישגים, לשכנע, לעורר סקרנות, למשוך אנשים לכיוון האידיאולוגיה שלנו, עולה משמעותית כאשר אנחנו מקשיבים יותר ו'צועקים' ברשת פחות. כחברת סגל במחלקה למדעי המידע, חשוב לי להגיד שהאינטרנט מאפשר לדלות מידע אמין ונגיש. אני ממליצה לאנשים לבדוק לעומק את המידע עליו הם מסתמכים כשהם מגבשים את דעותיהם, הקיצוניות לעתים. חשוב מאוד בתקופה הזו לבדוק ברצינות את המידע שמשפיע על עמדותינו, ולא לקבל עובדות מפוסט שהועבר פעמים רבות בקבוצת הוואטסאפ. לבסוף, כאשת מדע אני חושבת שנכון להקשיב לאנשי האקדמיה, שהאמיצים שבהם משמיעים בימים אלה את קולם גם על-פני הרשתות החברתיות. חשוב לשמוע, למשל, מה אומרים נשיאי האוניברסיטאות הגדולות בישראל, דוקטורים ופרופסורים, חוקרים שמקדישים את חייהם לנושאי חוק, בריאות, מדינה ודת. אנשים שלמדו את הנושאים הנידונים לעומק באופן אובייקטיבי ורציני, ללא אינטרסים פוליטיים ואישיים, מקצוענים, שמטרתם היא האמת. בעיני הם עמוד התווך של השיח השפוי והרציונלי, שממנו נוכל לצמוח ולגדול כחברה.

מכתב הרבנים שמועבר ברשת הקורא לדיאלוג בין הצדדים ולשלמות העם

קבלו את צ'רצ'יל של המאה ה-21 בעידן הרשתות החברתיות: זלנסקי

הוא שחקן עבר, פליט ריאליטי, קומיקאי ואפילו נמוך. אבל הוא המנהיג הכי פופולרי שקם בעת האחרונה והוא סוחף אחריו לא רק מליוני אנשים פרטיים אלא גם את רובן המכריע של מדינות העולם. כלי הנשק העיקרי של זלנסקי הוא הטלפון שמקשר אותו לרשתות החברתיות ומשם לעם שלו ולעולם כולו, והוא משתמש בו יותר טוב מכל מנהיג אחר בדורנו, בוודאי טוב יותר מיריבו פוטין, הנבל של סדרת הדוקו שכולנו מכורים אליה בימים אלה.

זלנסקי מוכיח דרך דף הפייסבוק שלו שהוא לא מפחד ומצטלם מלשכתו בזמן שקייב מופצצת, 13 ימים לפלישה הרוסית לאוקראינה

בשנים האחרונות אני חוקרת מנהיגות וירטואלית. כזו שמאפשרת לאנשים בודדים, לפעמים אנונימיים לגמרי, לנהל להנהיג ולסחוף אחריהם קהילות משמעותיות בלי מגבלה של זמן או גאוגרפיה. במקביל אנחנו מדברים על כך שגם מנהיגים שלא נולדו ברשת חייבים להשתמש בה. מחקרים מצביעים על ביבי וטראמפ כדוגמאות למנהיגים שעושים זאת היטב. ברמה המקומית אני מראה לסטודנטים שלי פוסטים של רן קוניק, ראש עיריית גבעתיים, שמנהל דיונים עם תושבי העיר שלו בגובה העיניים דרך קבוצת פייסבוק (ולא דף!) שהוא מנהל.

והנה קם מנהיג, שרובנו לא שמענו עליו קודם לכן, שבעתות משבר לוקח את הטלפון שלו ונכנס לדפי ההיסטוריה. בחקר מודלים של מנהיגות, ההשוואה של זלנסקי לצ'רצ'יל מתבקשת. כמוהו נקלע למצב של מלחמה אכזרית שלא רצה בה. כמוהו ידע, בשעת משבר, למצב את עצמו בעמדת הנהגה מרשימה שגם גייסה את העם שלו וגם ייצרה בכל העולם חמלה ורצון לעזור. מדובר בסגנון מנהיגות ישן-חדש. זוהי מנהיגות מצבית, כמו זו של צ'רצ'יל וכמו זו של משה רבנו, שיודעת לתמוך ולרומם עם ברגעי משבר שנמצא על סף דכאון, בעזרת שיח של תקווה, של "אנחנו" ושל דוגמה אישית. זוהי מנהיגות בזמן ובמקום הנכון שמתגייסת בכל כוחה ומגיבה למצב קשה, קורבני. וכך, בזמן שלצ'רצ'יל של המאה ה-20 מיוחסים נאומים נפלאים במיוחד ("אם גם חלקים גדולים של אירופה והרבה מדינות ותיקות ומהוללות נפלו או תיפולנה תחת שלטון הגסטפו וכל המנגנון המשוקץ של השלטון הנאצי, אנחנו לא נירתע ולא נכזיב. אנחנו נמשיך עד הסוף"), לזלנסקי של המאה ה-21 יש קהל רחב והמסרים שהוא משחרר קצרים, קליטים, עכשוויים ונהיים במהרה ויראליים ורבי השפעה ("הקשיבו. אני כאן. אנחנו לא נניח את הנשק. נגן על המדינה שלנו כי הנשק שלנו הוא האמת".)

זלנסקי בסלפי במרכז העיר קייב, 3 ימים לפלישה הרוסית

בפתחה של שנת 2022, ואחרי שנתיים של קורונה בהן כולנו למדנו לחיות ברשת יותר מאשר ברחובות, זלנסקי משכיל להשתמש ברשתות החברתיות באופן מעורר השראה. בעזרתו של אילון מאסק שנרתם לספק לעם האוקראיני את הטכנולוגיה, הוא חופשי לפנות אל הרגש, בסיפורים הפרטיים, בבקשת עזרה ממוקדת, בשיתוף על עצמו ומשפחתו. במחקרים שערכתי בשנים האחרונות מצאתי את כל אלה כמגבירים מעורבות ושיתופים ברשתות החברתיות. מנהלי הקהילות הוירטואליות כבר מפנימים את זה ויודעים גם איך להרוויח ממעורבות בקהילתם. אפילו הצפיינים – הרוב הדומם ברשת שבדרך כלל רק צופים ולא מגיבים – לא מצליחים להשאר אדישים מול וידאו של ילדה קטנה יפה שמבקשת מפוטין לשלוח את חייליו הביתה, עושים לייק ומשתפים.

מנהיגות בעתות משבר מצריכה מיקוד במשימה בד בבד עם התרכזות אמפטית במונהגים. אך שלא כמו בשנות הארבעים של המאה הקודמת בהן פעל צ'רצ'יל, מנהיגות בעידן הדיגיטלי של המאה ה-21 מצריכה יכולות אחרות, נוספות. בראשן עומדת אוריינות דיגיטלית ברמה מאוד גבוהה. היא מצריכה הנגשת מידע וניהולו, שימוש בסמלים חזותיים (טישרט צבאית, סלפי במרכז העיר), יכולת לנוע בין פלטפורמות דיגיטליות שונות ויצירתיות. זלנסקי, שחקן בנשמתו ומנהיג נולד, שולט בכל אלה ביד רמה.

בזמן שפוטין מחזיר אותנו עשרות שנים אחורה ומוריד את מסך הברזל על התקשורת, אנחנו זוכים לעקוב אחר ארוע היסטורי ומנהיג שידע לאחד את עמו, להוציא ממנו גאווה ותקווה ולגייס אזרחים ומנהיגים מרחבי העולם לטובתו בעזרת הרשתות החברתיות. יש כאן סדר עולמי חדש לא רק בתורת המלחמות ויחסי הכוחות העולמיים, אלא גם בתורת המנהיגות בעידן שבו הרשתות החברתיות הן כיכר עיר חשובה לא פחות מכיכר העצמאות שבקייב.

זלנסקי פונה בטוויטר למנהיגי העולם לסגור את השמים כדי להגן על העם האוקראיני מהפצצות הרוסים, 11 ימים לפלישה הרוסית

מנהלי קהילות הפייסבוק (ואני) ממשיכים לעבוד גם כשיש קורונה

אז ישבתי בבית שנה וחצי, גידלתי תינוק קורונה שנולד לעולם של מסכות ומסכים והכלתי ילד גן שצמח לו פתאום בין הסגרים ועולה אוטוטו לכיתה א'. ובזמן הזה גם הנחיתי סטודנטים, חקרתי, פירסמתי, השתתפתי בכנסים, לימדתי, התראיינתי, לא נחתי לרגע.

רגע לפני שמסתיימת תשפ"א ומתחילה לה תשפ"ב כמה עדכונים על העשיה שלי בתחום מנהלי הקהילות הוירטואליות, שגם הם לא נחו בכלל.

קהילה או קבוצה?

או מה הופך קבוצה לקהילה? דנתי בכך לאחרונה עם שני עובדים סוציאליים חרוצים, אנוה רצון ודניאל אופק בפרק חדש בפודקאסט הנפלא שלהם. דיברנו על התפקיד של מנהלי הקהילות בפייסבוק ועל מחקרים שערכתי בתחום. הזדמנות לא רק לקרוא* אלא גם לשמוע על המנהיגים הוירטואלים שפועלים ללא הפסקה מאחורי הקלעים.

מתזה מצטיינת למאמר מכובד

לראשונה התפרסם מאמר של סטודנט שלי! אני חייבת להודות שלמרות שלא ערכתי את המחקר בעצמי, גיליתי שלפרסם מאמר שכתב מאסטרנט בהנחייתי זו אחת ההנאות הגדולות! גם כי עבדתי עליו איתו לא מעט וליוויתי אותו לאורך כל הדרך וגם כי, נו… מן גאווה אמהית שכזו! אז שאפו גדול טל איתן על עבודת מחקר מעולה שהולידה כזה מאמר נפלא בנושא התנהגות מנחי קהילות תמיכה בפייסבוק. בראש השנה הוא התפרסם בכתב העת המכובד Current Psychology.

מאונליין לאונלייף

שנה וחצי אחרי שרק תיקשרתי ב"זום" בגלל הקורונה, נפגשתי סוף סוף עם מושאי המחקר שלי, מבחר מפואר של מנהלי קהילות פייסבוק, במפגש שקיעה מושקע על גג מוזיאון "אנו" שארגנו רפי ברבירו ויעל אורן, מנהלי קהילת Community Leadership Israel. פגשתי כמה מנק"לים מקסימים שלא הכרתי קודם כמו רויטל טודרס, מנהלת קהילת מאמאצחיק, איתי הראל, מנהל קהילת רעבים ברעבך ואייל אקרמן מנהל קהילת תשאלו פסיכולוג.ית. היה כיף! בסוף היום (ובעיקר בשעת שקיעה), אין כמו להפגש אונלייף!

רויטל טודרס מנהלת קהילת "מאמאצחיק"

*על המאמרים שפירסמתי עד כה בנושא מנהלי קהילות פייסבוק אפשר לקרוא בהרחבה בפוסט הזה.

מנהלי קהילות פייסבוק ואני מחליפים לרגע את המקלדת בכוס יין

לחבר בין אנשים: מנהלי קהילות פייסבוק

על קהילות ומנהלי קהילות פייסבוק

קהילות פייסבוק, המוגדרות כמרחבים שבהם ניתן לשתף ולהחליף מידע עם אנשים אחרים, לפעמים זרים, שיש לנו הרבה במשותף איתם, הופכות פופולריות יותר ויותר כקבוצות דיון חברתי מקוונות. קהילות הפייסבוק מאפשרות לאנשים בעלי תחומי עניין משותפים להתמודד עם נושאים שחשובים להם, להביע באופן חופשי את דעותיהם, רגשותיהם, לשאול שאלות, לתת ולקבל תמיכה חברתית ומידע חווייתי על ידי פוסטים ותגובות בסביבה סגורה. מחקרים מראים שהשתתפות בקהילות פייסבוק מחזקת את זהותם ההדדית של החברים בהן ומגבירה את ההערכה העצמית שלהם. היא מאפשרת להם להביע את עצמם ולקבל הד למחשבותיהם ורגשותיהם באופן שאין לו מקבילה בסביבה אחרת. אולי זו הסיבה שכמעט 90% מהישראלים חושבים שקהילות פייסבוק הן שימושיות. מבין הקהילות שאולי נתקלתם בהן תמצאו קהילות של הורים כמו מאמאצחיק ואבא פגום, קהילות של שופינג כמו נתקעתי עם, קהילות של תחומי עניין משותפים כמו גינון או עובדות לא חשובות, קהילות מגוונות של תמיכה נפשית ורפואית, קהילות שכונתיות, קהילות עסקיות ועוד. נראה שלכל עניין ונושא שרק יעלה על דעתכם יש קהילה. ואם במקרה אין – תמיד אפשר לפתוח אחת, שכן כל אחד ואחת יכולים לפתוח קהילה ולנהל אותה, ללא ידע מוקדם, תואר או מומחיות.

ואכן, לאחר כמה מחקרים שערכתי על קהילות הפייסבוק והחברים בהן, בשנתיים האחרונות התחלתי במחקר על מנהלי קהילות הפייסבוק, על-מנת להעמיק את הבנת המניעים לפתיחת הקהילות, האתגרים בניהולן, אסטרטגיות הניהול והייחוד האישיותי של מנהלי הקהילות. שימת אור הזרקור על המנהלים חשובה לנוכח היותם אחראים בלעדיים על כללי ההשתתפות של הקהילה, גבולותיה, זהות חבריה ועוד. פייסבוק עצמה החליטה לתת להם תשומת-לב מיוחדת בשנתיים האחרונות בטענה ש"הם ממלאים תפקיד קריטי בקירוב וחיבור אנשים ברחבי העולם". בכתבה הזאת, לדוגמה, אפשר להתרשם מהכנס השנתי שהתרחש בפייסבוק ישראל בתחילת שנת 2020 (רגע לפני הקורונה) לכבודם של מנהלי קהילות בולטים. יחד עם זאת, באקדמיה עוד לא התחילו לזהות את התופעה המעניינת הזאת ואין מחקרים משמעותיים שחקרו את אוכלוסיית מנהלי קהילות הפייסבוק לעומק.

כנס מנהלי קהילות פייסבוק בישראל

איך עושים מחקר בתחום אקדמי כל-כך בתולי?

התחום הזה של ניהול קהילות פייסבוק הוא מאוד חדש, בוודאי ברמה האקדמית, אז כדי להבין בכלל לאן אני נכנסת, באה לעזרתי מריה גרין-פוברצ'יק, מייסדת קהילת הפייסבוק סופרגירלז ומייסדת שותפה של Community Forward – ארגון מנהלי הקהילות של ישראל, המונה כיום כארבעת-אלפים מנהלי קהילות בישראל. מריה עזרה לי לכנס לשיחה שמונה מנהלות מקסימות של קהילות פייסבוק גדולות ומשמעותיות. במשך כשעתיים של מפגש פתוח ומרגש סביב שולחן ישיבות סיפרו המנהלות על המניעים שלהן לפתיחת הקבוצות, על האתגרים שבניהול קהילות גדולות, על המקומות הרגשיים שמחזיקים אותן כמנהלות שמשקיעות מספר שעות ביום, לרוב ללא תגמול כספי. תחושת השליחות החברתית, ההנאה מהשותפות והרצון לא להיות לבד היו חלק מהנושאים שעלו בשיחה, יחד עם קשיי ה"משטור" או ההתמודדות עם חברים שמצפים שהמנהלות יהיו זמינות וקשובות לצרכיהם ללא גבול. המפגש הזה הכניס אותי לעולם ניהול הקהילות ממקום של עוצמה נשית והמון תובנות. בהזדמנות חגיגית זו – תודה ענקית למשתתפות!

בעקבות המפגש המלמד הזה פיתחתי שאלון, אותו הפצתי בקרב מנהלי קהילות בעזרתה של מריה ושל רפי ברבירו, מנהל קהילת המנהלים Community Leadership Israel. רפי גם הזמין אותי לכמה מפגשי אונלייף כך שיכולתי להכיר פנים-אל-פנים עוד מנהלים רבים ולהרוויח על הדרך מלא חברים חדשים וכמה חוויות בלתי נשכחות (כמו "הטיול השנתי" באוטובוס ליקב אורטל ברמת-הגולן).

מפגש מנהלי הקהילות ביקב אורטל, ינואר 2019

מהשאלון, שהיה ראשוני ולכן ארוך ומייגע (שוב תודה תודה לכל מנהלת ומנהל שהסכימו לעבור את דרך הייסורים הזאת ולענות עליו עד תום), יצאו המון דברים מעניינים. לפני שאפרט, הנה כמה נתונים סטטיסטיים:

• כ- 70% מהמנהלים הם נשים

• גילם הממוצע הוא 37

• כ- 70% מהם מקדישים מעל שעה או אפילו כמה שעות ביום לניהול הקהילה!!!

• כ- 70% מהקהילות הן חברתיות, עוד כ- 20% עסקיות ועוד כ- 10% עוסקות בתמיכה נפשית או בריאותית.

את הממצאים הרבים שעלו מתוך השאלון חילקתי לשלושה מאמרים: מאמר אחד על אסטרטגיות הניהול של מנהלי הקהילות, שהתפרסם באוקטובר 2020, מאמר שני על הייחודיות האישיותית שלהם, שהתפרסם בכנס HICSS היוקרתי בהוואי (ובתקופת הקורונה בזום) בינואר 2021, ומאמר שלישי על המוטיבציות שלהם ליצור את הקהילות ולנהל אותן בשוטף, שהתפרסם בכתב-העת היוקרתי Aslib journal of Information Management. בפוסט הזה אתייחס רק לממצאים מהמאמר הראשון.

אסטרטגיות הניהול של מנהלי הקהילות

על-מנת לנתח את תשובותיהם של המנהלים לשאלות הפתוחות בשאלון, חברתי לפרופ' ג'ני ברונשטיין, ראש המחלקה למדעי המידע, אליה גם אני שייכת. ג'ני היא אחת מהמומחיות בניתוח איכותני שמתעניינת מאוד בנעשה ברשת, ובכלל אישה מרשימה ומקסימה. היה תענוג לעבוד איתה על תשובות המנהלים, מה שבסופו של דבר הוביל לפרסום הראשון בנושא בכתב-העת היוקרתי Online Information Review. ניתחנו את תשובות המנהלים על-פי מודל פסיכולוגי משנות השבעים של המאה הקודמת שפיתחו החוקרים ליברמן, יאלום ומילס, בשם Leadership Behavior שהתבונן בדרך שבה מנחי קבוצות טיפוליות מנהלים את הפגישות. ליברמן וחבריו חילקו את ההנחיה לחמש קטגוריות של ניהול ואנחנו ניסינו לבדוק האם אפשר ליישם את המודל הזה גם על אסטרטגיות הניהול של מנהלי קהילות בפייסבוק. גילינו שעם תוספת של עוד קטגוריה וכמה תתי-קטגוריות חדשות, המודל מתאים מאוד. אציג כעת את הקטגוריות, מהקטגוריות הכי שכיחות ועד הכי פחות שכיחות על-פי מה שמצאנו:

1. ניהול – הוצאה לפועל (Executive-Management): אסטרטגיות המשמשות לניהול הקבוצה כמערכת חברתית. כל הפעולות שביצע המנהל הנוגעות לעבודה בקבוצה כמו הצבת גבולות, קבלה או שלילת חברות ותכנון וקביעת יעדי הקבוצה. תתי הקטגוריות שהוספנו היו: ניהול החברים, ניהול התוכן, ניהול צוות המנהלים, קביעת יעדים והיעדר-ניהול. למשל: "לדעת כיצד למתוח את הגבול בין מתן חופש ביטוי בקהילה לבין התרת פגיעה בקהילה ובערכיה". 83% מהמנהלים השתמשו באסטרטגיה זו.

2. ייחוס משמעות (Meaning Attribution): פעולות או התערבויות שנועדו לספק מבנה משמעותי. מתן תרגילים, הוספת תכנים חדשים ומשמעותיים להעשרת שיתוף הידע של הקבוצה והגברת המעורבות. לדוגמה: "אני מעלה שאלות ופרסומים מעוררי מחשבה, סיפורים אישיים, התייעצויות בקהילה, שאלות ומשחקים". 75% מהמנהלים השתמשו באסטרטגיה זו.

3. רישות חברתי (Social Networking): חיזוק הלכידות החברתית בקבוצות על ידי ארגון אירועים לא מקוונים ומקוונים. זוהי אסטרטגיה שלא היתה קיימת במודל של ליברמן וחבריו, אבל נמצאה כמשמעותית בקרב מנהלי קהילות הפייסבוק, כאשר 52% מהמנהלים השתמשו בה. למשל: "בניית אתר, ארגון כנסים ויצירת פעילויות קהילתיות רבות".

4. שימוש בעצמי (Uses of Self): כל הפעולות המתמקדות בעצמי, המשקפות את חייו האישיים, אמונותיו או סיפורו של המנחה. אנחנו חילקנו קטגוריה זו לשני תתי-קטגוריות: מתן דוגמה אישית ויצירת קשרים אישיים עם חברי הקבוצה. לדוגמה: "אני פתוחה כספר, אני מנסה להיות חלק מכל דיון ולענות על כל שאלה". בסך הכל 29% מהמנהלים השתמשו בקטגוריה זו.

5. תמיכה – דאגה (Support – Caring): אסטרטגיות שמטרתן להגן על חברים, להציע להם תמיכה, חברות וחיבה. למשל, "אני מאפשר לחברים לשתף את הסיפורים האישיים שלהם הרלוונטיים לקהילה, ולפעמים, רק בשל היותך חבר בקהילה, אם אתה זקוק לחיבוק או עזרה גם אם אין לזה שום קשר לקהילה…" כ- 20% מהמנהלים השתמשו באסטרטגיות אלה.

6. הזמנה – עירור רגשי (Evoke–Stimulate Emotion): המנהל משתמש במסרים רגשיים כדי לעסוק במשתתפים ולעורר תגובות רגשיות. טקטיקות אלה עשויות לכלול אתגר, עימות, המלצה, הבעת כעס וחשיפה אישית. זו היתה האסטרטגיה הכי פחות שימושית, עם רק 11% מהמנהלים שהשתמשו בה.

טוב… אז מה?

חשוב להבין. עצם העובדה שהראינו שאותו מודל שעוסק ב- leaders של ליברמן וחבריו מתלבש כל-כך יפה על מנהלי קהילות בפייסבוק, כבר מקרב אותנו להגדרת המנהלים כמנהיגים או מנחים. בנוסף, ראינו שרבים מהמנהלים משתמשים בכמה אסטרטגיות בו-זמנית, מה שתואם להמלצה של ליברמן וחבריו למנהיגות טובה. התאמת מודל כל-כך אלגנטי ומשמעותי למנהלי קהילות פייסבוק נותן לתפקיד ערך מוסף. מדובר בניהול מורכב, שיש בו מן המנהיגות, ההנחיה, אפילו ההורות. המודל החדש יכול לסייע לארגונים לאפיין את מנהלי הקהילות שהם מעוניינים בהם כדי לקדם את המוצרים שלהם, הרעיונות, העמדות שלהם או לשמש כתמיכה באמצעות קהילות מקוונות. כבר זמן מה מרגישים בשטח שניהול קהילות וירטואליות הופך למקצוע של ממש. הנה עוד אבן בבניית המקצוע הזה ברמה ההכרתית.

עוד כמה ממצאים מעניינים, על קצה המזלג

• מנהלות נשים אימצו את אסטרטגית השימוש בעצמי יותר מאשר מנהלים גברים.

• אסטרטגית השימוש בעצמי נמצאה גם קשורה לגיל: היא היתה יותר בשימוש אצל המנהלים המבוגרים מאשר אצל הצעירים.

• כצפוי, מנהלי קהילות תמיכה יישמו את אסטרטגיית התמיכה יותר מאשר מנהלי קהילות מסוגים אחרים.

• למרות שלא נמצאו הבדלים באסטרטגיות בהן השתמשו מנהלים עבור גדלי קהילות שונים, אסטרטגיית הניהול-הוצאה לפועל באה לידי ביטוי יותר על-ידי מנהלים שהכירו פחות את חברי הקהילה באופן אישי.

• אסטרטגיית הניהול-הוצאה לפועל שימשה גם מנהלים שניהלו את קהילתם זמן רב יותר.

• עם זאת, מצאנו שמנהלים המנהלים את קהילותיהם זמן רב יותר נוטים שלא להשתמש באסטרטגיית הרישות החברתי.

• על כל ממצא וממצא יש הרבה מה לומר ואיך להבין אותו. אני מזמינה את מי שרוצה להעמיק בכך לקרוא את המאמר במלואו.

בינתיים, גל המחקרים בתחום מתפשט. טל איתן, מנהל קהילות וסטודנט מבריק סיים תזה בהנחייתי. גם הוא השתמש במודל של ליברמן וחבריו, אך עשה זאת בעזרת ראיונות עומק מרתקים על-מנת להסביר את התנהגותם של מנהלי קהילות תמיכה רפואיות ונפשיות בפייסבוק. את המאמר שפרסמנו בעקבות התזה בכתב העת Current Psychology ניתן לקרוא כאן. במקביל לילך גל, דוקטורנטית מוכשרת שאני מנחה עם פרופ' ברונשטיין, החלה לחקור את המוטיבציות של מנהלי קהילות הורים בעזרת שאלונים ממוקדים וראיונות עומק. החלק הכמותי של עבודתה התפרסם בכתב העת Behaviour & Information Technology וגם אותו ניתן לקרוא כאן. קולם של שני סטודנטים מבטיחים אלה עוד יישמע  היטב בעולם האקדמי, ואיתם המחקרים המרתקים שהם עושים בתחום מנהלי הקהילות.

ניתן לקרוא עוד על אישיותם הייחודית של מנהלי הקהילות במאמר שפורסם בכנס HICSS ועל המוטיבציות שלהם להקים ולנהל את הקהילות שלהם בכתב-העת היוקרתי Aslib journal of Information Management.

לא על ה"לייק" לבדו: רגשונים בימי קורונה

הרשתות החברתיות נמצאות איתנו כבר למעלה מעשרים שנים, ואיתן ההבנות שמתחדדות במחקרים לגבי ההתנהגות שלנו במרחב שהן יוצרות, הרווחים הנפשיים וההפסדים שאנחנו משלמים על ההשתתפות שלנו בהן. בתחילת הדרך היו חוקרים שטענו שהשימוש ברשתות יכול ליצור בנו תחושות קשות של בדידות ודכאון. היעדר המפגש פנים-אל-פנים יוצר ריחוק, לא מאפשר תקשורת לא-מילולית (כמו הבעות פנים, מגע או ריח) וגורם לריחוק חברתי. את המחקרים האלה מיהרו מחקרים חדשים יותר להפריך. אנחנו אמנם עדים למצב שבו כל אדם לבדו בביתו מתקשר עם העולם דרך מסך, אבל לצד החסרונות, היתרונות הם עצומים: אנחנו יכולים לאתר בקלות אחרים שיש לנו איתם תחומי עניין משותפים, מחלות, תחביבים, ילדים בני אותו הגיל ועוד. בנוסף, אנחנו מסוגלים לתקשר עם אחרים ללא גבולות של מרחק גיאוגרפי או זמן, מה שבימים אלה של מגפת הקורונה הופך למשמעותי במיוחד.

כבר בתחילת הדרך, הרגשונים (אימוג'ים) היוו תחליף משמעותי ולא פחות חשוב – משעשע, להבעת רגשות דרך הבעות פנים. בהתחלה היו אלה הבלוגרים הצעירים, שהמציאו שפה מלאת סימנים על מנת להביע את רגשותיהם ומחשבותיהם (למשל: 3> כדי להביע אהבה), ולאחר מכן הרשתות הגדולות כמו וואטסאפ ופייסבוק הכניסו לחיינו את הרגשונים הגראפיים. כדי להגיב לפוסט בפייסבוק, משתמש לא חייב לכתוב דבר, מספיק שיעשה "לייק" כדי לסמן שהוא קרא. זה אמנם שטחי יותר מטקסט כתוב אבל כנראה יותר טוב מלא להגיב בכלל, מה שמאפיין את "הצפיינים" שרק קוראים ולא מגיבים.

בשנת 2016 הרחיבה פייסבוק את מנעד התגובות האפשריות. ספירת ה"לייק" במתכונתו המקורית השפיעה לעתים קרובות באופן שלילי על ההערכה העצמית של מפרסמי הפוסטים, במיוחד בקרב המשתמשים הצעירים: אם נערה קיבלה מעט מדי "לייקים" או קצת פחות מהחברה שלה, היא היתה עשויה להרגיש שלא אוהבים אותה וההערכה העצמית שלה נפגעה כתוצאה מכך. בשנת 2016 החליטה פייסבוק לנסות לפתור בעיה זאת על-ידי הרחבת מנעד התגובות האפשריות, כדי להדגיש את איכות התגובה הרגשית על-פני הכמות. חמשת הרגשונים החדשים, מעבר ל"לייק" המוכר היו: לב, המום, כועס, צוחק ובוכה. כעת, אפשר גם לקבל פירגון בדמות לב או הבעת אמפטיה בדמותו של הרגשון העצוב, מה שמאפשר להעמיק את התקשורת הלא-מילולית.

באפריל 2020, בשעה שתושבי רוב מדינות העולם מצאו את עצמם מבודדים כל אחד בביתו, בשל מגפת הקורונה, הרימה פייסבוק שוב את הכפפה והשיקה רגשון חדש להפגנת אהבה ודאגה (care), מעין "חיבוקי" בתגובה לפוסטים העוסקים בנושא.

גם וואטסאפ לא נשארו אדישים והוסיפו סידרת סטיקרים העוסקים בתקופה היסטורית זו ומאפשרים לעודד האחד את השניה או לשקף את מצב הבידוד: עובד/ת מהבית, האם את/ה בסדר?, "כ­­יף" מרחוק ועוד.

בכלל, ניכר שרבים בחרו להתמודד בתקופה מורכבת זו בעזרת יצירתיות, אליה התייחס פרויד כמנגנון ההגנה החיובי היחיד כנגד איום (סובלימציה), להבדיל ממנגנונים כמו הדחקה או התקה. דוגמה לכך היא קהילת הפייסבוק "גרפיקאים וכל מי שצריך אותם", שמונה כ- 34 אלף חברים. מנהלי הקהילה הכריזו על תחרות בין החברים הגרפיקאים לעיצוב של רגשון משלהם כמחווה לרגשון החדש של פייסבוק. התוצאות מהנות ביותר: רגשון מחזיק תבנית ביצים או נייר טואלט (בעיצוב אופיר אסולין), רגשון עוטה מסכת מגן  (בעיצוב מריה קראסיק), רגשון עצוב על כרטיס המועדון היוקרתי של מלונות דן שהפכו למלונות קורונה (בעיצוב אופיר אסולין) ועוד.

מגיפת הקורונה כבר בדרכה לחלוף, כך אנחנו מקווים, לפחות מישראל. היא לימדה אותנו, בין השאר, לתקשר מרחוק. הרשתות החברתיות, לעומת זאת, כנראה כבר כאן כדי להישאר, ואם כך, נחמד שנלמד איך לתקשר במגוון הכלים והשפות שהן מאפשרות לנו. ואם אפשר לעשות זאת עם קצת חמלה, יצירתיות והומור ייתכן שנצליח לצאת מחוזקים לא רק מהקורונה, אלא גם ממשברים נוספים שמזמנים לנו החיים.

מ'נשמע משפחה שלי

אפליקציית הוואטסאפ מהווה בימינו את הרשת החברתית שאנחנו בישראל משתמשים בה יותר מכל רשת אחרת. היא הראשונה שפרצה לנו את הדרך להחלפת מסרים כתובים וקוליים, תמונות וסרטוני וידאו בקלות וללא עלות. מעבר להתכתבויות האישיות, קבוצות הוואטסאפ הפכו גם הן מרכזיות בחיינו, ובתוכן קבוצות הוואטסאפ המשפחתיות. קבוצות אלה כוללות מגוון של דורות, החל מדור האלפא שעוד לא יודע לקרוא, דרך דור ה-Z הצעיר, דור ה-Y, דור ה-X וכלה בסבים והסבתות, בני הגיל השלישי, דור ה"בייבי בומרס". שילוב זה של דורות הופך את הקבוצות למעניינות במיוחד בעידן הטכנולוגי שבו נחשפים פערי הדורות מצד אחד, ומתאפשרים קשרים משפחתיים ענפים והדוקים מתמיד מצד שני.

ההרצאה שלפניכם ניתנה בפני קהל רחב מכל הדורות (כולל הורי בני ה-70+, בן-זוגי ובני בן ה-4.5), שבאו לליל המדענים והמדעניות באוניברסיטת בר-אילן ב- 19.9.19. עסקנו בה בהיבטים החיוביים והשליליים של קבוצות הוואטסאפ המשפחתיות, בפערי הדורות המעניינים והבנו מה יכול להעלות או להוריד את חשיבותן בעיננו.

 

הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם

"הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם", שר שלמה ארצי, והוא כל-כך צודק. אבל הדרך למצוא אותה משתנה דרמטית בעשרים השנים האחרונות, עם התפתחות הטכנולוגיה. סיפורי ט"ו באב מתארים את הבנות המחוללות בכרמים ואת הגברים שצופים בהן ו… מתאהבים. בימינו המודרניים אנחנו שואלים את ההורים שלנו איך הם הכירו והתשובות מגוונות: בצבא, באוניברסיטה, דרך חברים, בעבודה. יש את הבודדים שהכירו עוד בתיכון ומאז הם ביחד. יש את מי שנעזרו במשדכות מוכשרות. בדרך כלל היתה להם סביבה משותפת ולא מעט מזל.

היום לא צריך להסתפק במזל – יש אינטרנט. והאינטרנט, שיש בו אינסוף של מידע, מכיל גם המון מידע על בני ובנות זוג פוטנציאליים. ככל שאנחנו מתבגרים הסביבה החברתית שלנו מצטמצמת והמגוון ממנו אפשר לבחור קטן. ואז אנחנו פונים למאגר הגדול והשופע, בתקווה שהמיועד או המיועדת מחכים לנו ברחבי הרשת, ועכשיו השאלה היא רק איך למצוא אותם באופן הכי יעיל ונכון. אבל זה לא מסתכם רק בחיפוש טוב. האתגר הגדול באמת הוא לעשות את המעבר מהאונליין לאופליין באופן כזה שגם יחזיק מעבר לדייט, מעבר לשניים, ואולי אף יגיע לזוגיות מוצלחת לחיים.

אז מה אנחנו יודעים על מציאת אהבה באינטרנט? מחקרים מראים שכמו בחיים, גם באינטרנט, המראה הוא שער הכניסה. "אפקט ההילה", מושג מעולם הפסיכולוגיה החברתית והקוגניטיבית, מתייחס להטיה שגורמת לנו לחשוב שמי שיפה הוא בהכרח גם טוב, כך שתמונה אטרקטיבית יוצרת אצלנו משיכה מיידית. זה נכון לגבי כולנו, אבל מחקרים הראו הבדל בין המינים. נשים אוהבות יותר גברים שרואים להם את השרירים ושמצולמים עם חיות מחמד ופחות את אלה שמצולמים עם כוס בירה לידם. גברים, לעומת זאת, אוהבים את תמונות הבנות שנלקחות בסלפי וממש לא אוהבים את החתול או הכלבלב שמשתרבבים לתמונה. גם האמינות משחקת תפקיד. גבר מטופח נתפס כאמין יותר, אבל אישה מטופחת תיראה אמינה פחות מתמונת אישה במראה הטבעי.

מחפשי האהבה מתלוננים על הקלות הבלתי נסבלת של ה"סווייפ" ימינה-שמאלה שחורץ גורל רק על-פי תמונה באפליקציות כמו "טינדר". אם רוצים להעמיק קצת, אפשר להשקיע באתרי היכרויות יותר מעמיקים, כמו "אוקי-קיופיד" או "ג'יידייט". שם תידרשו לכתוב על עצמכם, וגם בעולם הכתיבה יש כללים. חשוב לדעת לכתוב קודם את התכונות הטובות, עדיף בהומור חביב, להשאיר את התכונות הפחות מחמיאות לסוף, ולהוריד את הציניות והקלישאות. יחד עם זאת, לא מזיק להבליט את מה שבאמת טוב בנו. "אפקט הראשוניות" שהגה התאורטיקן סולומון אַש, מודגם במחקרים חוזרים ונשנים המוכיחים שאנחנו זוכרים טוב יותר פריטים שהופיעו בהתחלה ופחות את אלה שהופיעו בסוף. באופן כללי – אנחנו סוג של מוצר באתרי ההיכרויות וברשת. חשוב שנהיה אמיתיים ככל האפשר, שנשאר נאמנים לעצמנו ושלא נשקר לגבי הנתונים שלנו. גברים נוטים לשקר לגבי גובהם, נשים משקרות לגבי משקלן. לא חבל? הרי בסוף ניפגש פנים מול פנים וסתם נתגלה כשקרנים קטנים. עדיף שנאהב את מי שאנחנו ונציג את האני האמיתי שלנו.

אתרי ההיכרויות שלטו שנים רבות בשוק, עד שהופיעה הרשת החברתית פייסבוק. האלטרנטיבה היותר שפויה היום לאתרי ההיכרויות, לדעתי, היא קבוצות הפייסבוק. אותן קבוצות שמאגדות בתוכן חברים בעלי תחומי עניין משותפים כמו טיולים, חיות מחמד, ענפי ספורט שונים, משחקי חברה ועוד. קיימות קבוצות ייעודיות למציאת אהבה וקבוצות שפשוט נותנות סביבה של "אנשים כמוני". בעידודה של פייסבוק עצמה, יותר ויותר קבוצות יוצאות מהאונליין לאופליין, מה שמאפשר יציאה רכה יותר אל מפגשים בעולם שבחוץ בלי הלחץ של הבליינד-דייט ועם הרבה כיף של חבר'ה שמחפשים אהבה בדיוק כמוך.

בסוף, אחרי כל המפגשים הוירטואלים, מגיע גם המפגש בחיים האמיתיים. מחקר מרתק שבחן את כמות המידע שיש לנו על הצד השני אל מול רמת החיבה אליו מצא קשר שלילי בין השניים וממליץ: צפו לאכזבה! למה? כי בעולם הוירטואלי חסר לנו הרבה מאוד מידע חיוני. אנחנו לא נחשפים להבעות פנים, למחוות גוף, לריח, לקול, למה שאנחנו קוראים "כימיה". ובהיעדר כל אלה אנחנו ממלאים את החסר בדמיון, שתמיד הוא הכי טוב שאפשר. והחיים… החיים הם ממוצע. רוב הסיכויים שתפגשו במישהו או מישהי שברמה כזאת או אחרת נמוכים ממה שדמיינתם, והאכזבה תהיה תגובתכם הראשונה. הכינו עצמכם, אל תתנו לדמיון להשתולל, הישארו עם רגליים על הקרקע, היו מודעים לפערי המידע והיו פתוחים וסבלניים. והכי חשוב: אל תתייאשו! אהבת חייכם נמצאת שם. צריך רק לחפש טוב טוב.

פורסם בטלנירי לכבוד ט"ו באב תשע"ט.

מסע טיפולי הפוריות עובר דרך קבוצות פייסבוק

אז הגיע הרגע בו אתם מחליטים שזהו. אתם מוכנים לעבור לפאזת החיתולים והחוסר בשעות השינה ורוצים להיות הורים. את מפסיקה לקחת גלולות, אתה מפסיק לשים קונדום ואתם ניגשים לעבודה. עובר חודש וכלום לא קורה. לא נורא. עובר עוד חודש והמחזור החודשי מגיע כמו החייל הכי ממושמע בגדוד. מילא. אבל גם בחודשים הבאים לא קורה שום דבר וקניית הטמפונים הופכת להיות קללה של ממש. אתם מתזמנים קצת יותר במדוייק את הזמנים, הופכים את כל העניין המיני למעט יותר מכני ומתוכנן ו… כלום. הגניקולוג לא מתרגש. מדבר באחוזים. חכו שנה, בינתיים נסו להירגע. בטח להירגע. ועוברת שנה והגניקולוג כבר לא כזה שאנן ושולח אתכם לרופא מומחה פריון. ושם, אחרי עוד כמה חודשים ובדיקות אתם מבינים שנכנסתם להגדרה הלא הכי מחמיאה והכמעט ולא מדוברת: יש לכם "בעיות פוריות".

בעיות פוריות מוגדרות כ"חוסר היכולת להרות, לשאת או ללדת ילד בריא באופן טבעי בתקופה של מעל 12 חודשי נסיונות". בארץ כ- 15% מהאוכלוסיה (נשים בעיקר, אבל גם גברים) סובלת מבעיות שונות הקשורות לפוריות. טיפולי הפוריות אצל נשים הם קשים במיוחד ומעטים יודעים או מבינים במה זה כרוך. הן נאלצות לקחת הורמונים רבים עם תופעות לוואי אפשריות כמו כאבי ראש, דכאון והשמנה, לתת לעצמן זריקות לבטן ברמה יומיומית, לעבור בדיקות מעבדה ואולטרסאונד כל כמה ימים ולהפגש עם רופאים ואחיות, שגם כשהם מנסים הם לא תמיד מצליחים להיות סבלניים ומכילים. אם הן בטיפולי הפריה חוץ-גופית (IVF) הן צריכות גם לעבור את הפרוצדורה החודרנית של שאיבת הביציות (שנעשית לרוב בהרדמה מלאה), החזרת העובר/ים ולקיחת עוד הרבה הורמונים לתמיכה בעובר, בתקווה שייקלט. ואז, גם כשכבר נקלט העובר, אחוז ההפלות בקרב מטופלות IVF גבוה מהממוצע.

ישר לבטן. שמן על בד

אבל זה רק החלק הפיזי.

ברמה הנפשית עוברות נשים טלטלה אמיתית בחייהן. הלחץ של אי-מילוי המשאלה לילד קשור לעיתים קרובות למתח נפשי עצום כמו כעס, דיכאון, חרדה ותחושות של חוסר-ערך. הלחץ להרות הוא גבוה במיוחד בתרבויות פרונטליסטיות, בהן אימהוּת נחשבת ערך עליון וקיים עידוד גורף להורות. ישראל ממוקמת גבוה בין תרבויות אלה והאישה הישראלית ניצבת בפני משפחה וחברים שלא מתביישים לשאול "נו מתי?" בכל ארוע ומפגש או לשמוח עם "בשעה טובה" מביך בהצביעם על בטן שנפוחה מהורמונים, אבל לא מתינוק. תוסיפו לכל זה את ההשפעה הנפשית של מלאי ההורמונים שהאישה לוקחת ותקבלו פקעת עצבים אחת גדולה.

וכאן נכנסת רשת הפייסבוק לתמונה. פייסבוק היום היא לא רק פרופיל וחברים. פייסבוק היא גם (או בעיקר, אם שואלים אותי) קבוצות, אותן אני חוקרת בשש השנים האחרונות. יש המון קבוצות, בהן מספרים משתנים של חברים, החל מקבוצות ענק בהן מאות אלפי חברים ועד קבוצות אינטימיות של כמה עשרות. נכון ל-2017 הישראלי הממוצע חבר ב-11 קבוצות פייסבוק. בין הקבוצות תמצאו קבוצות שונות של הורים, של מטיילים, של גיימרים, של מחפשי אהבה, של אוהבי טבע, סריגה, קניות, כלבים, תוכים ומה לא. בינהן ניתן למצוא גם הרבה קבוצות תמיכה – מתמיכה לבעלי מקצועות שונים, דרך תמיכה רפואית ועד תמיכה נפשית. קבוצות התמיכה בפייסבוק יהיו לרוב סגורות או סודיות, ובהן מוזמנים החברים לשתף, לקרוא, להגיב, לתת עצה, לשאוב מידע וליצור קשרים עם אנשים שנמצאים במצב דומה לשלך, מבלי שהחברים הישירים שלך יראו או יידעו.

במחקר שערכתי עם פרופ' עמיחי-המבורגר, התחקינו אחרי ארבע קבוצות תמיכה למטופלות פוריות ישראליות והעברנו שאלון אינטרנטי, עליו ענו 191 נשים בשלבי טיפולים שונים. לפני שאשתף אתכם בכמה מהתוצאות המעניינות שמצאנו, חשוב לדעת: מדובר בנושא סופר-רגיש. הרבה מהבנות בקבוצה מתביישות ולא מספרות בחיי האופליין שלהן על מצבן, אחרות מרגישות שאף אחד לא מבין אותן, לפעמים גם לא בן הזוג. בשביל רבות הקבוצה, המורכבת מעוד נשים שעוברות תהליכים דומים, היא המקום היחיד בו הן יכולות להפתח, לשתף או אפילו רק לקרוא מידע שאחרות מספקות. זהו המקום לבקש המלצות על רופאים, לקבל הסברים על השימושים השונים בהורמונים ובזריקות, לנסות להבין איך סופרים ימים או להתייעץ על איך מעבירים את ימי ההמתנה מורטי העצבים עד לקבלת התשובה מבדיקת ההריון. זה גם המקום בו נשים מוציאות קיטור על דברים מעצבנים שקורים (מפגש משפחתי שבו יש שתי הריוניות שלא מפסיקות לדבר על התינוק שבדרך), משתפות ברגעים שקשה להכיל (עוד בדיקת הריון שלילית), מספרות על תסכולים, על אמונה, על כשלונות וגם על הצלחות מחזקות.

עוד שלילי? שמן על בד

במחקר שערכנו הגיל הממוצע של העונות היה 34 וכ- 80% מהן היו נשואות. לכ- 40% כבר היה לפחות ילד אחד ול- 60% עדיין לא. רצינו לחקור, בגדול, את מרכיב הרווחה הנפשית של הנשים האלה ומצאנו כמה דברים מעניינים:

• נשים שהיתה להן תמיכה משפחתית וחברתית היו בעלות רווחה נפשית גדולה יותר. תמיכה משפחתית (אבל לא חברתית) נמצאה גם קשורה ליותר השתתפות פעילה בקבוצת התמיכה בפייסבוק.
• נשים מוחצנות ופתוחות יותר נמצאו כמאושרות יותר ובודדות פחות, והן חשפו מעצמן יותר בקבוצה.
• נשים נשואות או שהיה להן כבר ילד אחד לפחות היו אלה שהשתתפו יותר בקבוצת הפייסבוק. אנחנו משערים שהן הרגישו בעלות יותר ידע, ניסיון או ביטחון להשמיע את קולן.
• יחד עם זאת, לא נמצא הבדל משמעותי בציוני האושר בין נשים בעלות סטטוסים משפחתיים שונים, כאלה שהיה להן כבר ילד או לא, או אפילו בין כאלה שהיו בטיפול בזמן מילוי השאלון וכאלה שלא.
• כמו בהרבה קבוצות וירטואליות שכבר בדקתי בעבר, גם פה המרכיב המשמעותי ביותר לרמת ההשתתפות בקבוצה היה רמת החשיבות שלה עבור החברה. אם הקבוצה תפסה מקום מרכזי בחייה, היא השתתפה בה יותר באופן פעיל.
• לבסוף, רמת האושר היתה גבוהה, באופן כללי, בין העונות. ויחד עם זאת, מבין המאושרות יותר, נמצא קשר בין רמת הבדידות שחשו לבין ההשתתפות בקבוצה. כלומר, נשים מאושרות שחשו בדידות השתמשו בקבוצה יותר מאשר נשים שלא חשו בדידות.

הנקודה האחרונה חשובה במיוחד, שכן נראה שנשים שרמת האושר שלהן גבוהה יותר, משכילות להשתמש בקבוצה ככלי להתמודד עם הבדידות שהן חשות. אם פעם היו אומרים שהאינטרנט יוצר בדידות, הרי שהממצא הזה יכול אולי להעיד על ההיפך: יש משהו באינטרנט, ובמיוחד בקבוצות תמיכה למצבים כה רגישים, שיכול לפוגג מעט מבדידותם של אותם אנשים בעלי פוטנציאל לרווחה נפשית גבוהה.

לסיום, מילה עלי. אני מאמינה שחוקרים מגיעים לנושאי המחקרים שלהם דרך פצעים שלהם עצמם. זה יכול להיות מודע יותר או פחות, אבל מנסיוני עד כה אנחנו לא יכולים לערוך מחקרים שגובים מאיתנו כל-כך הרבה מאמץ ומשאבים אם אין לזה נגיעה אישית לחיינו. גם אצלי הנושא הזה הוא פצע. כבר כמעט שנתיים שבמקביל להתפתחותי המקצועית כמרצה וחוקרת אני מטופלת פוריות, עוברת מסע מורכב שמלווה בהרבה רגעי תקווה וייאוש, בדידות ואושר, פגישות עם מטפלים מסוגים שונים (בהזדמנות זו: תודה לכולכם!) ושיחות עם נשים שנמצאות במצבי. אז למענן ולמען כל הנשים שנמצאות במאבק היומיומי הכואב להיות אמהות, אסיים את הפוסט באיחול שחזר על עצמו הכי הרבה בקבוצות התמיכה שחקרתי: שיהיה לכולנו במהרה הריון משעמם וידיים מלאות!

     

 

 

 

 

* אחרית דבר *

ביוני 2020 התפרסם המאמר הרשמי. ניתן לקרוא את התקציר שלו כאן. באותה העת כבר חבקתי תינוק מתוק בן חצי שנה שנולד בתום מסע ארוך ומפותל של טיפולים, הפלה טראומטית והריון מוצלח אחד.

לא מגיב, רק קורא: הצפיין

אם אי פעם מצאתם את עצמכם חברים בקבוצה כלשהי ברשת החברתית, קוראים את מה שאחרים כותבים שם אבל לא משאירים כל תגובה משלכם, דעו לכם שאתם לא לבד. ולא רק זה, דעו לכם שאתם הרוב! ועכשיו גם יש לכם שם, ואפילו בעברית. אתם נקראים "צפיינים". הצפיין הוא אותו אחד שרשום כחבר בקבוצה, מדפדף, קורא, אך לא משאיר כל עקבות. לא כאלה שרואים, בכל מקרה. באנגלית קוראים לו lurker, אך שנים לא היה לכך מונח מקביל בעברית.

כיצד נוצרה המילה החדשה בעברית?

במהלך עבודת הדוקטורט שלי מצאתי את עצמי משתמשת הרבה במושג הזה. אחרי שגיליתי שלכתוב "לרקר" זה לא לעניין, התחלתי לחפש מונחים מקבילים בעברית. היו כל מיני רעיונות. התרגום המיידי "עוקב" או "אורב", כפי שקוראים לו בויקיפדיה, נשמע מאיים מדי בקונוטציה העברית; "משקיף" עשוי להישמע פאסיבי מדי; "צופה", אותו הציע הבלשן אילן גונן, מכותבי הספר המצויין "עברית אינטרנטית", אמנם נשמע גם הוא פאסיבי ואינו מדוייק אך נתפס כקרוב ביותר למשמעות המקורית של המושג בשפה העברית. ואז, בארוחת ערב משפחתית תמימה למראה, הציע גיסי יניב רזניק, איש הייטק בכיר, את המונח "צפיין".

נתפסתי על זה מיד! כבר באותו השבוע ניגשתי להתייעצות עם האקדמיה ללשון העברית בירושלים ששמחו לאמץ את ה"צפיין" כמונח עברי חדש, על כל הטיותיו, ואף הסבירו לי כיצד לנקד את המילה. ההגיון שעמד מאחורי השם היה שזהו מעין צופה, אך הוא אינו פאסיבי ודומם, אלא עם נוכחות שקטה ובוחנת. מאז ניסיתי להשתמש במילה הזו בכל הזדמנות שהיתה לי בארץ: בכנס "טלדן" בו נתתי הרצאה על קבוצות פייסבוק, בשיעורים שבהם לימדתי סטודנטים על קבוצות וירטואליות, בשתי הרצאות שנתתי לדוקטורנטים במחלקה למדעי המידע אליה אני שייכת ובכל הזדמנות שנקרתה בדרכי, בעולם האקדמי, ברשת החברתית וגם בסתם שיחות חולין. בכולם התקבל המושג באהדה. בקרוב אזכיר את המושג גם בכנס "צ'ייס" בו אשתתף.

אז מה אנחנו יודעים על הצפיינים?

קודם כל, אנחנו יודעים שכמעט בכל קבוצה אונליין הצפיינים הם הרוב. לכן הם גם כל-כך חשובים. האחוזים משתנים. פעם דיברו על 90% מהחברים, היום כבר מדברים על 70%. זה תלוי מאוד בגודל הקבוצה וברמת המעורבות הרגשית של החברים בה. יש קבוצות בעלות אופי אינטימי יותר, כמו קבוצות תמיכה שונות שם אחוז הצפיינים נמוך יותר. יש קבוצות שהנושאים שלהן פחות מהותיים לחברים בהן, ששם האחוז יעלה. אנחנו יודעים לומר שככל שהחברים מכירים יותר האחד את השני מהאופליין כך הם ישתתפו יותר גם בקבוצה האינטרנטית. במחקר שאני עשיתי על קהילות פייסבוק קטנות, שבהן קצת פחות מ- 200 חברים, אחוז הצפיינים היה נמוך מ50%. בקבוצות וואטסאפ האחוזים נמוכים בהרבה.

חוצמזה, יש עוד כמה דברים שמעניין לדעת על הצפיינים:

• הם יותר מופנמים באישיותם
• הם יותר שמרנים בעמדותיהם (כלומר, פחות פתוחים)
• הם זקוקים לסביבה מוכרת של חברים ומשפחה
• הם פחות מאמינים ביכולתם להשפיע
• הם פחות בוטחים בעולם שסביבם ובמיוחד בעולם הוירטואלי
• כמו ברשת החברתית כך גם באופליין הם פחות פעילים חברתית: פחות מתנדבים, מוחים או משמיעים את קולם.
• אין הבדלים דמוגרפיים. כלומר, אין הבדל משמעותי בין נשים לגברים ואין הבדלים בגיל

למה זה חשוב?

אני מאמינה גדולה בדמוקרטיה. אחד הדברים המופלאים שהביאה איתה המהפכה הדיגיטלית של האינטרנט הוא היכולת של כל אחד מאיתנו להשמיע את קולו באופן שוויוני. כך אדם אלמוני בשם איציק אלרום הצליח להרים את מחאת הקוטג' ההמונית, כך ילד מוכשר בשם ג'סטין ביבר הפך להיות אחד הזמרים המצליחים בדורו. ויחד עם זאת, רובנו מוותרים על זכותנו להשמיע את קולנו. אנחנו ניזונים מתכנים שיוצרים מיעוטים, משמשים קהל מרצון, אך קולנו לא נשמע.

קבוצות וירטואליות, במיוחד אלה שמתקיימות בפייסבוק, כבר הפכו זה מכבר לקהילות. למנהלים שלהן מתייחסים בפייסבוק כמנק"לים (מנהלי קהילות). ובקהילות חשוב לשמוע מגוון של קולות, דעות, רעיונות, אמונות. לכן חשוב בעיני להכיר את הצפיינים, להבין מי הם ומה יכול לעזור להם לצאת מהשתיקה ולהישמע. באנגלית קוראים לזה de-lurk. בעברית עוד לא מצאתי לזה מונח מתאים.

מנהיגות וירטואלית לשנה החדשה

בעוד כחודש אציג פוסטר שעוסק במנהלי קבוצות בוואטסאפ בכנס ISIC בקרקוב. הוא כבר נשלח להדפסה על בד שאותו אוכל לקפל בקלות למזוודה, אז רוב הסיכויים שזו הגירסה הסופית שלו. מדובר בחלק קטן מתוך מחקר שפרופ' נועה אהרוני ואנוכי ערכנו בנושא קבוצות וואטסאפ, שבו ביקשנו מהנבדקים לענות על שאלות הקשורות לקבוצת וואטסאפ אחת משמעותית אליה הם שייכים. למרות שלא העלינו השערות באשר למנהלי הקבוצות מצאנו כמה מאפיינים מאוד מעניינים שמבדילים בין מי שהעיד על עצמו כמנהל קבוצת הוואטסאפ שבחר למי שרק חבר בה. כך ייראה הפוסטר (בגודל של 70X100):

ההצצה הקטנה הזאת פתחה בי חשק להכיר יותר לעומק את אותם המנהלים הוירטואלים של קבוצות ברשתות החברתיות. אם מדברים איתי על התוכניות שלי לשנת תשע"ט הקרובה, אז מלבד הרצון להמשיך להעביר קורסים טובים ומהנים במחלקה למדעי המידע, להמשיך לחקור את הקשר בין הרווחה הנפשית (well being) והמעורבות ברשתות החברתיות, להצליח להיות האמא הכי טובה שאוכל, לשמור על קשרים מיטיבים עם חבריי ומשפחתי – מלבד כל אלה גם הייתי רוצה להכנס לעומק המחקר על מנהיגי קהילות וירטואליות, ויש לי כבר כמה רעיונות נחמדים איך לעשות זאת, אותם אחשוף בהמשך.

 

בינתיים, אאחל לכל עמיתיי, מכריי, חבריי ומשפחתי שנה טובה, בריאה, מלאת הגשמה עצמית והנאה מהדרך.

טלי.